לעשות תודה

כולנו מכירים את המושג של לומר תודה. הפרשה מגלה לנו משהו חדש: לעשות תודה

דבר תורה לפרשת תבוא מאת הרב שלום שפירא

יהודה היה חתן צעיר שרק השתדך עם שירה, כלתו. בהזדמנות הראשונה הזמינו הוריה של שירה את יהודה החתן לארוחת ערב משפחתית בביתם.

לפני יציאתו לארוחה, הזהירה אותו אמו: "אל תשכח להודות לאימה של שירה על האוכל, תאמר לה שהיה טעים מאוד!".

יהודה היה תמים בלשון המעטה, ובסיום הסעודה הוא פנה לחמותו לעתיד ואמר בחגיגיות: "זהבה, אמא שלי אמרה לי לומר לך שהאוכל היה טעים מאוד!"...

*

לומר תודה. ערך יסודי וחשוב כל כך בחיים. לא להיות כפוי טובה, לדעת להכיר בטוב שנותנים לך, ולהודות עליו.

בעצם, דווקא החיים שלנו כיהודים, מאוד סובבים סביב נושא ההודאה. את הבוקר שלנו אנחנו מתחילים עם האמירה הכל-כך נפלאה: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך", ואחר-כך, לאורך כל היום אנו מברכים לה' על כל דבר ודבר, סתם כך תוך כדי החיים, ובפרט בתפילות, המלאות כולן בהודאות לה'.

פרשתנו פותחת במצוות ביכורים. התורה מצווה את היהודי להביא את פרי הביכורים שלו, הפירות הראשונים שגדלים בשדה, לבית המקדש, אל הכהן. כאשר הוא מגיש אותם לכהן, הוא אומר תפילה מיוחדת שבה הוא מגולל את סיפורו של עם ישראל לאורך ההיסטוריה, וכך הוא ממשיך ומודה לה' עד לעובדה שהנה הוא זוכה להגיע לבית המקדש ולתת את הביכורים שלו לה', כתודה על הכול.

אז אמנם העיקרון של אמירת תודה ואי-כפיות טובה הוא מרכזי ויסודי בחיים היהודיים, אבל במצוות ביכורים, העיקרון הזה מקבל פן חדש, עמוק יותר. מצוות ביכורים מתייחדת בכך שהיהודי לא רק אומר תודה, (ובטח לא רק אומר שאמא אמרה לומר תודה...), אלא היהודי עושה תודה. הוא מביא פיזית את ראשית פרי הארץ לה'.

תארו לעצמכם: אדם עובד בשדה, מתייגע ומזיע. כאשר סוף סוף הוא רואה פירות מעמלו, הדבר הראשון שהוא היה רוצה לעשות זה פשוט... לנגוס מהפירות הראשונים, הכל-כך עסיסיים. לא נשכח שלאדם יש תענוג מיוחד דווקא מדברים שהוא בעצמו התייגע עליהם...

אבל לא! במקום זאת, את הפרי הראשון הוא מסמן בכדי לזכור שהוא פרי ביכורים, ואותו הוא לוקח לבית המקדש ונותנו לכהן. רק אחר כך הוא נהנה בעצמו משאר פירותיו. כי הדבר הראשון הוא לומר תודה, ועוד יותר – לעשות תודה.

*

אם נרצה, מצוות הביכורים מכילה תוכן עמוד עוד יותר בעניין ההודאה. בדרך כלל אנחנו רגילים לפרש את מושג ההודאה כאמירת תודה. אך האמת היא שישנו תוכן נוסף ומשמעות נוספת למושג ההודאה. אתם בטח מכירים את זה: שני אנשים מתווכחים בנושא כלשהוא, ובשלב מסוים אומר אחד המשתתפים בוויכוח: "תראה, בפרט הזה אני מודה לדעתך". כאן מושג ההודאה קיבל משמעות אחרת, לא של אמירת תודה, אלא של הודאה והתבטלות בצדקתו או צדקת דבריו של השני.

כך גם ביחס בינינו ובין ה'. באופן טבעי, האדם נוטה לחשוב ולהרגיש שהכל שייך לו. בטח דברים שהוא עצמו עבד עליהם קשה ויצר אותם ביגיע-כפיו ובזיעת-אפיו. וכפי שהפסוק מתאר את התחושה הזו: "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החייל הזה".

וזה הפירוש 'הודאה': להודות שהאמת היא, שהכל שייך לה'. הכל הגיע אליי ממנו, ולכן הכל שייך אליו גם ברגע זה. בעצם, שתי הפירושים והמשמעויות של הודאה, להגיד תודה או להודות לדברי השני, שניהם שייכים למידת הענווה. אך בעומק יותר, הנקודה השנייה היא הענווה האמיתית, ההודאה האמיתית. וכפי שאומר הפסוק: "כי ממך הכל, ומידך נתנו לך". מה שאנחנו נותנים לצדקה ולבית המקדש, הוא בכלל שלך, ה', מלכתחילה.

וואו. לקום כל בוקר ולומר לה', "מודה אני לפניך מלך חי וקיים", אני לא רק אומר לך תודה על כך שנתת לי חיים והחזרת את נשמתי, אלא אני מודה שהאמת היא שהכל שלך גם ברגע זה ממש, ואם כן, אני שייך אליך כל היום ובכל פרטי היום.

זוהי מצוות ביכורים, במשמעות הפנימית והעמוקה שלה. הפסוק אומר "קודש ישראל לה' ראשית תבואתו". עם ישראל הם 'ראשית התבואה', הביכורים האמיתיים של ה'. כי כפי שאמרנו, הכל שייך אליו, כל פרטי חיינו, הכל שייך אליו ומוגש לפניו כפירות ביכורים.

כשיהודי חושב על כך שהוא נחשב אצל ה' כביכורים, כפירות המובחרים והראשונים של ה', ושבעצם הוא שייך כל-כולו לה', הרי הוא מתמלא בשמחה גדולה מחד, ומאידך ברגש אחריות, לדאוג שהחיים באמת יהיו תואמים לביכורים שמוגשים לפני ה'...

אז אם לא נהגתם לומר את תפילת "מודה אני" בכל בוקר, אולי זה הזמן המתאים להתחיל במנהג הנפלא הזה, וגם אם כן אמרתם עד היום, הרי שמעכשיו תוכלו לומר זאת בשמחה ובחיות חדשה.

שבת שלום

לזכות מיכאל בן חנה להצלחה רבה בכל, בטוב הנראה והנגלה