השינה בעין הקבלה

עשיתם פעם חשבון כמה זמן ביום נסוב סביב השינה? מסתבר שהשינה ממלאת מקום חשוב מאוד בחיים של כולנו. זה לא מסתכם בחמש-שש-שבע שעות שינה שלנו, כי זמן ואנרגיות כלל לא מבוטלות מוקדשים על ידינו להשכבת הילדים לישון.

אתם יודעים איך זה. מגיעה השעה שהילדים כבר צריכים לישון, אבל איזה ילד רוצה לישון? אולי בבוקר הוא אוהב את זה ודווקא ישמח להמשיך להתכרבל במיטה, אבל בלילה? מלחמות עולם עד שהשקט שורר בבית.

לעומתם המבוגרים, היו שמחים ללכת לישון הרבה יותר מוקדם מאשר מה שקורה בשטח, אבל גם כשהם מגיעים למיטה, המציאות לא נותנת להתפנק מידי. אתה מתעורר בלילה לטפל בתינוק הבוכה, או שבכלל, טרדות החיים מדירות שינה מעיניך. אז הילדים לא רוצים לישון, והמבוגרים לא יכולים לישון.

מעניין, האם ישנה משמעות רוחנית-פנימית לעניין השינה על פי היהדות? נכון, זהו צורך גופני בסיסי, אבל לכל דבר ישנה משמעות רוחנית-פנימית. מהו?

*

בפרשת השבוע, פרשת ויצא, אנו פוגשים אפיזודה מעניינת מאוד הקשורה עם נושא השינה. התורה מספרת על יעקב אבינו הבורח מאחיו עשיו שרודף אחריו להורגו. יעקב שם פעמיו לעבר בית דודו, לבן הארמי.

בשלב מסוים בדרך, השמש שוקעת ויעקב נשכב לישון. במהלך השינה הוא חולם חלום בו הוא רואה סולם המוצב ארצה וראשו מגיע עד לשמים, ומלאכים עולים ויורדים בו. ואז מתגלה אליו ה' ומבטיח לו שהארץ הזו, עליה הוא שוכב, תינתן לו ולזרעו, ועוד ברכות נפלאות עבורו ועבור זרעו בכל הדורות.

יעקב מבין שהוא שוכב במקום קדוש. מסתבר, שזהו הר המוריה עליו נעקד יצחק אביו ועליו ייבנה המקדש שנים רבות לאחר מכן. "אין זה כי אם בית אלוקים, וזה שער השמים".

חכמינו דייקו בלשון הפסוק המתאר את השינה של יעקב: "וילן שם כי בא השמש . . וישכב במקום ההוא". הפסוק אומר שהוא שכב 'במקום ההוא'. דווקא שם, באותו ערב כשהוא בדרכו אל דודו. אבל כל 14 השנים שלפני כן, בהם הוא למד תורה בבית המדרש, הוא לא נשכב לישון. גם בעשרים השנים שאחר-כך, כאשר הוא היה אצל דודו ועבד אצלו, הוא עצמו מתאר כיצד "ותידד שנתי מעיני". אז 34 שנים הוא לא נשכב לישון, לא מניח לעצמו מלימוד תורה ומעבודה, רק כאן, כשהוא בדרך, הוא מסכים לעצמו לשכב לישון.

אז אמנם זה נשמע מדהים, עד כמה התמסר יעקב ללימוד התורה ולעבודה באמונה, עד שלא נשכב לישון 34 שנה. אבל זה גם מוזר מאוד: בכל מקום אחר הוא לא נשכב לישון, ורק כשהוא מגיע למקום הקדוש ביותר בעולם הוא נשכב לישון?!

צריך לומר, שברובד הפנימי והעמוק של הדברים, יש בשינה משהו נעלה, משהו גבוה עוד יותר מכל דבר אחר.

בכדי להבין זאת, חשוב לשים לב: מהו ההבדל בין מצב שאדם ער, לבין מצב שאדם ישן? אחד ההבדלים הבולטים הוא שבשעה שאדם ער, עומד או יושב, ניכר ההבדל בין חלק הגוף העליון לבין החלק התחתון. הראש תמיד נמצא למעלה מהרגליים. בזמן השינה לעומת זאת, הרגל והראש נמצאים בהשוואה ממש.

וכמו בכל דבר ביהדות, גם לתנוחות הגוף הללו ישנה משמעות עמוקה. בעצם, הראש שבאדם מבטא ומסמל את הנשמה שבו, את החיים הרוחניים שלו. לעומת זאת, הרגליים מבטאות ומסמלות את החלק הנחות, הגשמי והארצי שלו.

בהסתכלות ראשונית, ברור שהראש צריך להיות גבוה מהרגליים. ברור שהאדם צריך לתת מקום נעלה וחשוב יותר לחייו הרוחניים, ואילו החלק הגשמי שבו הוא טפל וחסר-ערך. כך שלכאורה, המצב של תנוחות הגוף בזמן שאדם ער, הם האידיאליות.

אבל, תורת החסידות מחדשת רעיון נפלא: בעצם, אצל ה' אין הבדל באמת בין העולם הרוחני לעולם הגשמי. אדרבה, את שניהם ברא ה' במטרה שבהם ובאמצעותם ימלא האדם את שליחותו בעולם הזה. שליחות זו באה לשלימותה דווקא כאשר מתעסקים עם שני סוגי העולמות, לא רק עם העולם הרוחני.

יותר מכך: שלימות ותכלית קיום רצון ה' הוא, דווקא כאשר העולם הגשמי הנחות, מגלה כיצד הוא עצמו שייך ומשרת את הקדושה. עוד יותר מאשר העולם הרוחני מגלה זאת.

לפי זה, המשמעות הפנימית של תנוחות הגוף בזמן השינה, אידיאלית עוד יותר. היא מסמלת את המצב השלם, בו האדם עובד את ה' בכל מציאותו, ומגלה כיצד כל פרט שבו, ללא חילוק – הוא בעצם קדוש. הראש והרגל, הרוחני והגשמי, באים בהשוואה אחת.

במצב כזה, כל פרט בחיי היהודי הוא קדוש ומהווה חלק מהשליחות האלוקית. לא רק בבית הכנסת ולא רק בשבת. אלא כל יום וכל היום. בעבודה, בחיי המשפחה, עם החברים ובטיולים.

בעצם, הגאולה תהיה שיא השלמות של המצב הזה. כשיבוא המשיח אנו נראה ממש כיצד כל הפרטים בנו ובבריאה כולה הם בעצם אלוקות. היום, רגע לפני הגאולה, זה הזמן שלנו לטעום מכך.