כננס על גבי ענק

קבוצה של מטפסי הרים מקצועיים החליטה לעלות להר האוורסט. לאחר כמה ימים קשים, רוב המטפסים התעייפו מהאתגר ועזבו את הקבוצה ורק קבוצה קטנה של מטפסים מומחים ביותר המשיכה בטיפוס. לבסוף, הגיעו לפסגת ההר, שם גילו ילד צעיר שישב לבד על פסגת ההר. הם היו המומים. "איך ילד כל כך צעיר הצליח לטפס על הר שמטפסי הרים מנוסים לא הצליחו לטפס?" הם תהו בקול רם, והילד ענה "אני נולדתי כאן".

*

דוד הצעיר שאל את סבו העשיר, ג'ו, איך הוא הרוויח את כל הכסף שיש לו. "אז ככה", ענה לו סבו, "זה היה בשנת 1955, המצב הכלכלי היה קשה ואני נשארתי עם חמשת הסנטים האחרונים שלי. הלכתי לשוק המקומי והשקעתי את חמשת הסנטים בתפוח גדול. ביליתי יום שלם בליטוש והברקת התפוח, בסופו של היום, מכרתי את התפוח בעשר סנט".

"למחרת בבוקר, השקעתי את העשר סנט בשני תפוחים גדולים. וגם אותם הברקתי ומכרתי ב20 סנט. המשכתי ב"עסק" הזה במשך חודש. אחר כך סבא שלי נפטר והוריש לנו 2,000,000$"...

*

אחד מהנושאים החוזרים והנשנים בשיחותיו של הרבי ובדברי תורה אלה, הוא ייחודיותו של דורנו. אנחנו הדור האחרון של הגלות ונהיה אלה שנזכה לעידן חדש של גאולה. אנחנו שומעים את זה כל כך הרבה, עד שזה הפך לחלק מהתודעה שלנו. אבל אם חושבים על זה, משהו נראה קצת מוזר. הדורות שלפנינו היו צדיקים יותר, מקפידים על שמירת המצוות קלה כבחמורה, ובכלל מסורים יותר לעבודת ה', בקיצור יהודים טובים יותר. אם כן במה זכינו אנו שנהיה אלה שנביא את הגאולה, במקום הדורות הקודמים, שלכאורה היו עדיפים בהרבה?

בפרשת השבוע, "וארא", ה' אומר למשה, "וארא אל אברהם על יצחק ואל יעקב בא-ל שדי, ושמי ה' [=שמו העצמי של ה'] לא נודעתי להם... לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אותם מתחת סבלות מצרים". בהמשך הפרשה, הקב"ה מופיע שוב ושוב למשה ומציג פלאים גדולים לעם ישראל. בסופו של דבר, בפרשיות הבאות, הקב"ה מתגלה לעם ישראל במתן תורה בשם הויה, שמו העצמי החיוני ביותר.

אברהם יצחק ויעקב, הם האבות של העם היהודי. הם הכירו באלוקים בעולם הנידח הזה, שידע רק ברבריות ועבודת אלילים, והקדישו את עצמם לה' בכל מהותם וכוחותיהם, ולעולם לא שינו את דרכם, ולא טעו בעבודת ה' שלהם. הם היו ענקים במסירות נפשם, יראת שמים וצדקתם. אם כן איך צאצאיהם במצרים היו יכולים להשתוות אליהם? אכן, הם גם היו אנשים טובים, אבל היה להם את האתגרים שלהם, ולעתים קרובות הם מעדו, בגאווה, חמדנות, קטנוניות או בקושי לקבל את זה שהם עושים את הדבר הנכון.

אז איך זה יכול להיות שהקב"ה נגלה ליהודים שהיו במצרים ברמה גבוהה יותר ממה שהוא התגלה לאבות? הרי הם היו כגמדים לעומת הגדלות של אבותיהם?

בהחלט, מעשיהם היו קטנים בהשוואה לאלו של אבותיהם, אבל הם לא היו התחילו מאפס. הם אכן היו גמדים בלבד, אבל הם היו על כתפיו של הענקים שקדמו להם. מעשיהם הגדולים של האבות העלו אותם והביאו אותם לרמה גבוהה אף יותר מזו של האבות עצמם.

זה מסביר את המסקנה הלא הגיונית לכאורה בפסוק. הקב"ה לא התגלה במלואו לאבות ולכן הוא יחשוף את עצמו בשמו העצמי ליהודים ויוציא אותם ממצרים?! והתשובה היא - כן! האבות היו כל כך גדולים שהקב"ה נגלה אליהם, ולכן, ילדיהם, שרוכבים על כתפיהם, והוסיפו עוד מעשים על מעשי אבותיהם, יזכו להתגלות גדולה עוד יותר.

עכשיו, יש לנו פתרון לשאלה המקורית שלנו. איך זה יכול להיות שדורנו, החלש והקטן, יהיה זה שיביא את המשיח, אם כל המאמצים של דורות הקודמים לנו לא היו יכולים לעשות את זה? איך אני יכול, עם כל המגרעות שלי, לעשות משהו שיעשה את השינוי? התשובה היא, שאנחנו יכולים לעשות את זה, בזכות המאמצים של אלה שקדמו לנו, אליהם מצטרפים מעשינו.

מצווה אחת קטנה שאנחנו עושים רוכבת על כל המצוות שבוצעו במשך כל הדורות. המצווה הקטנה שלנו עולה למעלה מעלה בעזרתם של הענקים מהדורות הקודמים. זה לא משנה כמה אנחנו קטנים, או כמה חסרי משמעות אנחנו חושבים שהדברים שאנחנו עושים. אנחנו רוכבים על כתפי ענקים ולכן יכולים להשיג כל דבר. אפילו מה שהענקים עצמם לא יכלו.

שבת שלום

לזכות מאיר בן עישה ושמעון שי', לשנת הצלחה בכל ונחת מכל ילדיו שי' מתוך בריאות והרחבה