אף יהודי לא יישאר מאחור

התקופה היפה של בני ישראל בארץ מצרים מסתיימת לה בבת אחת. יוסף נפטר, וקם מלך חדש שלא ידע את יוסף. פרעה החדש חושש מהעם הכבר לא כל כך קטנטן השוכן בתוך ארצו, ורק הולך ומתרבה בקצב מסחרר. הוא מחליט למגר את העם הזה. איך? פשוט מאוד: ראשית, להשליך ליאור (נהר מצרים) כל תינוק זכר מיד כשנולד. שנית, להעביד את הגברים עבודת פרך בלתי ניתנת לתיאור.

שמונים ושש שנים של שעבוד נורא עוברים על בני ישראל. והנה, הגיע זמן הגאולה. משה רבינו מקבל מסר מה' להוציא את בני ישראל מארץ מצרים. אבל זה לא קורה כל כך מהר: ה' מחליט ללמד את מצרים לקח, שיבהיר להם טוב מאוד שיש כאן בעל הבית. הוא מכה אותם מכה אחרי מכה, אחת קשה מהשנייה.

אחרי תשע מכות, מגיע רגע האמת. ה' מודיע למשה שהפעם זה יהיה הסוף. המצרים יקבלו את מכת בכורות, בה כל בכור במשפחות מצרים ימות. המכה הזו תשבור את פרעה לחלוטין ואתם תצאו ממצרים ברכוש גדול.

כהכנה למכה הזו מצוה ה' את העם דרך משה לשחוט 'קרבן פסח' ביום י"ד בניסן, ולמרוח מהדם על משקופי הדלתות של בתי היהודים. וכך אומר ה': "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים . . והיה הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם, וראיתי את הדם ופסחתי עליכם, ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכותי בארץ מצרים".

ביחס למילים "ולא יהיה בכם נגף", מביא רש"י בפירושו דרשה של חז"ל המבארת כך: אם היה ישראל בביתו של מצרי, האם ילקה כמותו? מלמד הפסוק – "ולא יהיה בכם נגף". זאת אומרת שהפסוק בא להדגיש וללמד, שה' אמנם יפסח וידלג על בתי היהודים לפי הדם שעל המשקוף, אך למרות זאת, אפילו יהודי שיימצא בשעה זו בבית שכנו המצרי, לא ילקה, ויינצל מהמכה כשאר אחיו היהודים.

רק רגע: מי חשב שהוא ילקה? למה צריך לשלול כזו מחשבה, האם לא ברור שכל היהודים יוצאים ממצרים?! מה משנה העובדה שהוא נמצא בשעה זו בית שכנו המצרי?

הרבי מליובאוויטש שאל את השאלה הזו, וענה כך: תארו לעצמכם. בני ישראל סובלים משעבוד קשה כל כך במשך שנים כה רבות. הם נאנקים תחת עול השעבוד ומשוועים לגאולה. והנה מגיע הזמן של הגאולה ממצרים. היהודים רואים שורה של ניסים ונפלאות במכות שהיו עד כה על ידי משה רבינו. דם, צפרדע, כינים וכל השאר.

מגיע הלילה של המכה האחרונה, ואתו מגיע ציווי מיוחד על קרבן פסח ונתינת דמו על המשקופים לסימן על בתי ישראל. משה מצוה לעשות כדבר ה', ומזהיר: "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר".

ובדיוק בנקודת הזמן הכל-כך חשובה הזו, בלילה שמדגיש כל כך את ההבדלה בין היהודי למשעבד המצרי, היהודי הזה מוצא לעצמו זמן לשהות בבית המצרי השכן?! נראה שאדם כזה אינו שייך לכלל ישראל. הוא כל כך נטמע בין המצרים, עד שאינו מתחבר להבדלה הזו, וממילא אינו מקיים את הציווי שלא לצאת מהבית בלילה זה!

וכך מתגנבת לה מחשבה, אולי באמת דינו של אדם כזה הוא כשאר המצרים, חבריו הטובים!...

על זה אומר ה' "ולא יהיה בכם נגף". ה' אוהב כל יהודי באופן כזה שהוא מציל את עם ישראל – לא רק ככלל, אלא הוא מציל את כל יחיד ויחיד בעם ישראל. בתיאור על גאולת מצרים אומר ה': "אני יוצא בתוך מצרים", ה' בעצמו יורד לתוך מצרים שנקראה בלשון חכמינו 'ערוות הארץ' בכדי להציל כל יהודי יחיד מכל מקום ומצב שהוא.

כך הסביר הרבי, וכדרכו בקודש, הפיק מכך מסר עצום עבור כולנו: אין מי שאינו מבין את הצורך שישנו במיוחד בדורנו לקרב יהודים ולהזכיר להם את זהותם האמיתית, הקשר עם ה'. אך לפעמים יש שטוענים: "אני מוכן לעזור ולקרב יהודי, אבל אני לא מוכן בשביל זה לרדת ממקומי ולהפסיד משהו מחיי הקדושה שלי. אם הוא בחר להגיע למקום ומצב נוראיים כל כך, אני לא ארד לשם בשבילו".

יהודי צריך ללמוד מה': לרדת לתוך מצרים - ערוות הארץ, מקום הזוהמה והטומאה, בשביל להוציא מהגלות יהודי שנמצא במצב חשוך כל כך, עד שבלילה כזה הוא מעדיף להימצא בבית המצרי... על כולנו מוטלת האחריות להגיע לכל יהודי – בכל מקום ומצב שהוא, ולקרב אותו, אפילו אם בכך נתלכלך (באופן המותר על פי הלכה, כמובן).

*

ביום שני הקרב יחול יום השנה לפטירתו-הסתלקותו של הרבי הקודם מליובאוויטש, רבי יוסף יצחק שניאורסון (תר"מ-תש"י, 1880-1950), ויום קבלת הנשיאות של הרבי מליובאוויטש הנוכחי, רבי מנחם מענדל שניאורסון.

אחת הנקודות הבולטות במסר שהעביר הרבי לכולנו הוא: להתמסר לכל יהודי בכל מקום ובכל מצב שהוא, בכדי לקרבו לתורה ומצוות. מפעל השליחות של הרבי, שמונה כיום למעלה מ-4,500 שלוחים ברחבי העולם, עד לפינות הנידחות ביותר, הם הפועל-יוצא ממסר זה של הרבי. וההנחיה היא: לעשות הכל, אפילו בשביל יהודי יחיד.

*

ולסיום: הרב יעקב גריפל היה מהפעילים הבולטים בארצות הברית בשנים שאחרי המלחמה. הוא עסק בהשגת וויזות עבור יהודים, שיצליחו להגיע לארץ ישראל או לארה"ב.

באחת ממסעותיו לטובת פעילות חשובה זו, הגיע למדינת אוקלהומה שבארה"ב, ובהיותו שם הוא ניצב בפני שאלה קשה שהיה צרך להכריע בה במהירות. הוא מיד התקשר לידידו הרב יוסף ויינברג, שהיה גר קרוב לבית מדרשו של הרבי מליובאוויטש, וביקש ממנו להכניס אל הרבי פתק עם השאלה בעבורו, ולמסור לו את מענה הרבי.

הרב ויינברג מיהר למשרדו של הרבי, הייתה זו שעת לילה די מאוחרת והוא מבחין שהמזכיר, הרב חודקוב, כבר נכנס אל הרבי בכדי למסור שאלות שהצטברו ולקבל תשובות מהרבי. הוא פספס את המועד.

אך הרב ויינברג, שהבין שמדובר בשאלה דחופה, החליט לעשות מעשה: הוא הכניס את הפתק למעטפה ותחב אותה בין הדלת למשקוף, בתקוה שכאשר הרב חודקוב יצא מחדר הרבי, יבחין הוא במעטפה ויגיש אותה לרבי.

אך למעשה, הרב חודקוב יוצא ואינו מבחין במעטפה. היא נופלת ארצה. ברגע זה מבחין הרב ויינברג שהרבי עצמו קם ממקומו, ניגש אל המעטפה, מתכופף ומרים אותה. כעבור רבע שעה כבר יצאה תשובה מחדרו של הרבי.

למחרת, כתב הרב ויינברג לרבי מכתב התנצלות, על כך שבגללו נאלץ הרבי להתכופף ארצה... הרבי ענה לו בכתב ידו את המילים הבאות: הרי זהו כל ענייני, אופהויבן [=להרים, להגביה]. ובפרט דברים שנעלמו מעין אחרים".

שבת שלום

לזכות הבחור הבר-מצוה ישראל אריה לייב בן חנה לאה שיגדל להיות חסיד, ירא-שמים ולמדן