האדם עץ השדה

השבת יחול ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות. נשב כולנו יחד ונאכל פירות כמנהג ישראל, ובמיוחד את אותם הפירות בהם השתבחה ארץ ישראל.

נאמר בפסוק: כי האדם עץ השדה. מסתבר שישנו קשר מיוחד בין האדם ובין עץ השדה, ואם כך, ודאי שעצי השדה ואופן גדילתם טומנים עבורנו משמעות חשובה, ובעמדנו לקראת ט"ו בשבט זה הזמן המתאים ללמוד ולהפיק את המסר השייך אלינו.

נראה שמלבד הקשר הכללי של האדם לעצי השדה, יש לעם ישראל שייכות מיוחדת לזה. שימו לב: חגי ישראל מיוחסים לתקופות השונות שבתהליך העבודה בשדה. כך לדוגמה, חג השבועות נקרא גם חג הקציר, וחג הסוכות נקרא גם חג האסיף. יתירה מזו, כאשר הפסוק מבקש לתאר את השבח של בני ישראל, הוא ממשיל אותם לראשית התבואה: "קודש ישראל לה' ראשית תבואתו"! מה כל כך מיוחד בתבואה, בתפוקת האדמה, שאליה נמשל עם ישראל בשבחיו הגדולים ביותר?! מהו הקשר המיוחד הזה בין עם ישראל ובין הצומח?!

שלב עיקרי מאוד בכל התהליך של תפוקת פירות וכדומה, הוא שלב זריעת הגרעין. אדם מניח גרעין וטומן אותו בעפר. עוד נכונה לו השקעה רבה סביב הגרעין הזה, הרבה יזיע ויתייגע עד שיראה תוצאות ופירות ממנו. אך הוא עושה זאת בשמחה, מתוך תקווה ואמונה שהתפוקה תהיה רבה, פי כמה וכמה יותר ממה שזרע.

אם התפוקה תהיה שווה לזריעה שלו, העסק לא משתלם. הוא משקיע את זמנו ומרצו בכדי לזרוע את הגרעין הזה ולטפל בו ככל הדרוש לא בשביל לקבל את אותו הדבר... הוא מצפה לקבל תמורה גבוהה מההשקעה שלו. בלשון הגמרא, אדם זורע כור בכדי לקבל כמה כורים. ואכן, התוצאה היא יותר ממה שמשקיעים.

כך זה בחיים בכלל ובעבודת ה'. התוצאה היא באין ערוך ממה שמשקיעים. ההשקעה היא זרע, גרעין אחד. היבול הוא רב, לא רק מבחינת היבול העכשווי והמידי, אלא גם ובעיקר במבט על ההמשך שלו. לא רק שזה אותו פרי או ירק גודל, אלא שמזה נעשה פירות וגידולים רבים. כך גם המצווה, לא רק שישנו השכר הפרטי של המצווה הזו, אלא הרווח האמיתי הוא גם ובעיקר ההשפעה האלוקית שבאה לעולם על ידי קיום כל מצווה.

אבל תנאי אחד דרוש: ריקבון הגרעין. לפני תחילת הצמיחה בפועל, הגרעין אינו נשאר בשלימותו אלא נרקב לחלוטין. אם נשמור על הגרעין שלא יירקב, כלום לא יגדל. כך גם בעבודת ה': אדם צריך להירקב לרגע, להתבטל. אם הוא חי בישות וגאווה וחש שהכול סובב סביבו ותמיד מחפש מה יוצא לו מכל דבר, לא יצמח מזה כלום. אדם צריך להניח את האגו שלו הצידה, ודווקא כשהוא מתבטל ומודע לכך שהכל מה', אז גודל באין ערוך ממה שזורע.

הרעיון האמור נכון בכל זריעה. מה מיוחד באילנות דווקא?

אדם שזרע וכעת קוצר את תבואת השדה, הוא איננו יכול ללכת לשדה ומיד לאכול את התבואה. ראשית יש לקצור ולטחון ועוד מלאכות רבות. לא כך הוא הדבר באילנות: מה שגודל – הוא פרי המוכן לאכילה. מיד כשגודל הוא כבר מוכן לאכילה.

ומלבד זאת: אם בצמיחת תבואת הארץ, אותו הדבר שזרעת גודל, מה שאתה משקיע אתה מקבל בחזרה. אמנם בכמות גדולה הרבה יותר, אבל עדיין זה אותו מהות דבר. בשונה מפירות האילן. אתה נוטע גרעין של פרי, ויוצא פרי מוכן ומתאים לאכילה. שמת גרעין ויוצא איכות אחרת לגמרי.

כך בחיים שלנו: לא רק שהתוצאה והברכה היא הרבה יותר ממה שאנחנו משקיעים, אלא זה גם באיכות אחרת. נוצר פרי טוב ונחמד לאכילה. והתנאי הוא ביטול. עבודת ה' במסירה ונתינה לה'. ט"ו בשבט מזכיר לנו שכך ניתן לגדל גידולים אמיתיים עד אין סוף.

שבת שלום

לזכות ולרפואת שמעון בן מסעודה