מה הייתה תגובת בני ישראל לעשרת הדיברות?

האם חשבתם פעם על האופן בו אנחנו מגיבים לבקשה של מישהו? כאשר אנו מגיבים ברצון לבקשה שנעשה משהו, התגובה היא תמיד בסגנון חיובי, מתוך שלל הווריאציות של מענה חיובי: 'כן','בשמחה', 'בכיף', 'אשתדל' וכדומה. אבל מה אנחנו מגיבים למישהו שמבקש מאתנו להימנע מפעולה מסוימת?

בפרשת השבוע אנו קוראים על המעמד הנורא בהר סיני, כאשר נגלה כבוד ה' ובני ישראל שמעו את עשרת הדיברות. אז כולנו יודעים ששמענו שם את עשרת הדיברות, אך פחות מפורסמת היא העובדה שמלבד להקשיב ולקבל -הייתה גם תגובה מצדנו...

וכך מתאר המדרש: רבי ישמעאל אומר: "ענו על הן –הן, ועל לאו - לאו, רבי עקיבא אומר: ענו על הן –הן, ועל לאו –הן". רבי ישמעאל מתאר שהמענה היה בהתאם לבקשה: במצוות 'עשה', שהציווי הוא חיובי –גם התגובה הייתה חיובית, 'הן'. אך במצוות 'לא תעשה', שהציווי הוא שלילי, שלא לעשות כך וכך – גם התגובה הייתה בסגנון שלילי, 'לאו' – לא נעבור על רצונך. לעומתו רבי עקיבא מבין שלכל המצוות הייתה התגובה חיובית ללא שינוי. גם כאשר מבקשים שלא לעשות דבר מסוים, התגובה היא בלשון וסגנון חיובי, "הן, כרצונך".

למה זה כל-כך מעסיק את גדולי החכמים? מה כל כך קריטי ומשמעותי לדעת כיצד בדיוק הגיבו בני ישראל לאותם דיברות? צריך לומר שדעותיהם של החכמים בנושא זה מבטאות שתי גישות וזוויות-הסתכלות על המצוות, ועל פעולתן באדם המקיים.

להבנת הדברים, נקדים. בכל מצוה ישנם שני רבדים: הרובד האחד הוא, הסתכלות על כל מצוה כאחת מתוך הכלל הגדול. כל המצוות הן למעשה רצונו של הבורא מהאדם, בחיר הנבראים. ובנקודה הזו אין שוני והבדל בין מצוה אחת לחברתה. אך יחד עם זאת, ישנו רובד נוסף בכל מצוה, והוא הפן הייחודי של המצוה הספציפית הזו, מה שמייחד ומבדיל אותה מכל שאר המצוות.

דוגמאות לפן הייחודי שבמצוות ניתן למצוא בקלות: התפילין שמניח הגבר היהודי מידי יום משפיעים על כוחות השכל והרגש שלו, שיהיו משועבדים לה'. נרות השבת שמדליקה האישה משפיעים לטובה על שלום הבית שבין בני הזוג, וכן הלאה.

שני הרבדים הללו באים לידי ביטוי בברכה אותה אנו מברכים לפני עשיית כל מצוה: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להניח תפילין" (לדוגמא). ראשית מוזכר "אשר קדשנו במצוותיו", מילים המדגישותאת הצד השווה שבכל המצוות – רצונו של ה' יתברך, ואחר כך אנו אומרים את הנוסח המשתנה ממצוה למצוה, המסמל ומביא לידי ביטוי את הייחודיות של כל מצוה כמצוה פרטית.

כעת נוכל להבין את החילוק בין שני החכמים, רבי ישמעאל ורבי עקיבא: כל אחד מהם הדגיש רובד אחר במצוות. רבי ישמעאל הדגיש את הפעולה הייחודית שיש לכל מצוה על האדם המקיים אותה. הוא ראה כיצד המצוות פועלות ומרוממות את המציאות כולה, כל מצוה באופן המיוחד לה. ולכן מבחינתו, התגובות של בני ישראל לעשרת הדיברות היו בהתאם לסוג המצוה: מצוות "עשה", יש להן את אופן וסוג הפעולה המיוחד להן, פעולה חיובית. ולכן, התגובה היא חיובית, בהתאם. ואילו למצוות "לא תעשה" התגובה היא שלילית, 'לאו', בהתאם לסוג ותוכן הציווי – שלילת מעשה.

לעומתו, רבי עקיבא הדגיש דווקא את הנקודה השווה בכל המצוות, העובדה שכולן הן רצונו של ה', ללא חילוק. כיון שכך רצה ה', אנו מקיימים. אמנם המצוות גם פועלות על המציאות ומרוממות אותה, אך לדעתו העיקר הוא קיום המצוות רק מצד שזהו רצון ה'. ואם-כן, המצוות שוות לגמרי, ולכן התגובה לכל המצוות זהה: על הן – הן, ועל לאו – הן. את כולן נקיים כרצונך.

ויודעים מה? יש גם סיבה למה כל אחד מהם הדגיש את מה שהדגיש. השיטה של כל אחד מהם נבעה ממי שהוא היה:

על רבי ישמעאל מסופר שהוא היה כהן. לפי כמה דעות, הוא אפילו היה כהן גדול, מה שאומר שהמדרגה הרוחנית שלו הייתה גבוהה מאוד, הוא השתייך לסוג הצדיקים. אחד כמוהו רואה מיד את הפעולה של הקדושה בעולם, כיצד הקדושה 'כובשת' עוד פרט בבריאה. לכן באופן טבעי הוא הדגיש את הצד של פעולת המצוות על האדם והעולם, פעולה המשתנה ממצווה למצווה ומדגישה את השוני שביניהן.

רבי עקיבא היה 'בן-גרים', צאצא לגרי-צדק. הוא עצמו התחיל ללמוד קרוא-וכתוב רק בגיל ארבעים, לאחר שראה כיצד טיפות מים מסוגלות ליצור נקב בסלע, והסיק מכך שגם אנאלפבית כמותו יכול להבין תורה, עד שהפך לגדול הדור. הוא היה בעל-תשובה. ובתור אחד כזה, הוא חי בתנועה מתמדת של יציאה והתנתקות מהעולם הקודם בו חי, ועלייה והתבטלות בפני ה'. הוא לא עסק כל-כך בזיכוך העולם אלא בהתחברות לה'. לכן הוא היה זה שהדגיש את הצד של רצון ה' שבכל המצוות, הקיום הנובע מצד הביטול לרצון ה' ולא כל כך מתוך הבנת הפעולה על האדם והעולם.

למעשה, גם אם הם היו אבות לשיטות שונות, הרי שאנו, תלמידי-תלמידיהם, צריכים להכיל בתוכנו את שני הצדדים: להחדיר לתודעה את רצון ה' שבמצוות ולקיים אותן מתוך ביטול לרצונו, ויחד עם זאת להקדיש תשומת לב לפעולה במציאות שבתוכנו ומסביבנו, ליצור ממנה דירה לה', דירה שתיבנה בשלימותה בבוא המשיח, בקרוב ממש.

*

אם ננסה לתרגם את הדברים הללו, הלקוחים מתורתו של הרבי מליובאוויטש, נמצא שיש בהם מסר עצום למגוון התמודדויות בחיינו. ניקח לדוגמה את נושא הזוגיות:

כאשר בן/בת הזוג מבקשים בקשה כלשהיא, אנו לפעמים בוחרים לבחון את הבקשה לפי הרווחים והתוצאות שיהיו ממילוי הבקשה, ולפי זה לקיים אותה. המעלה בגישה זו היא, שאנו ממלאים את הבקשה מתוך בחירה והכרה מלאה בחשיבותה, ותמיד נשמח בכך שמילאנו אותה. אך החיסרון הוא ברור: מילוי הבקשה יצטרך להמתין עד שהדבר יונח בהיגיון של ממלא הבקשה.

אך ישנו מצב בו אנו מקיימים את הבקשה ללא הבחנה כלשהיא, אלא רק מתוך אהבה וכבוד לרצונו של בן/בת הזוג. כאן המעלה היא שתמיד נמלא את הבקשות, אך החיסרון הוא שהקשר עם בן/בת הזוג נעשה מנותק מעולם השכל והמחשבה שלנו.

השילוב בין הגישות הוא כזה: את הבקשה יש למלא בשמחה ובחפץ לב רק מצד עצם הבקשה, מתוך האהבה והכבוד לרצון בן/בת הזוג. יחד עם זאת,חשוב מאוד שבני הזוגישתדלו להבין אחד את רצון השני באופן שרצון האחד הופך להיות עניין אישי של השני. ניתן לומר שהדרך לכך היא יצירת מצב של שיחה פתוחה ומשוחררת ביניהם, ומתוך דו-שיח בריא יוכלו שניהם להגיע גם להכרה מלאה והבנה לצורך של בן/בת הזוג, זאת-אומרת לגורם הבקשה, ובכך מילוי הבקשה יהיה גם מתוך הסכמה אמיתית ושלימה של הנותן.

שבת שלום

לעילוי נשמת הרבנית הצדקנית חי' מושקא ע"ה, אשת הרבי מליובאוויטש, ליום השנה לפטירתה, כ"ב שבט.