למה המצוות ההגיוניות תופסות מקום כל כך חשוב ונאמרות מיד לאחר מעמד הר סיני?

פרשתנו, פרשת משפטים, כשמה כן היא. הפרשה מכילה מצוות רבות שנכללות בסוג המצוות הנקרא "משפטים", הם המצוות שטעמם הגיוני וניתן להבנת האדם בשכל אנושי. לדוגמה, בפרשה זו נמצא דינים רבים בין אדם לחברו – דיני נזקים וכדומה, ובין איש לאשתו.

מסתבר לומר שפרשיות התורה באות בסדר מסודר מבחינת התוכן שלהן, זו אחר זו. אך כאשר אנו מתבוננים בתוכן הפרשה הקודמת ביחס לתוכן פרשת השבוע, הסדר נראה תמוה מעט:

בשבוע שעבר קראנו בתורה על קבלת התורה בהר סיני. בתורה ישנם כמה סוגי ציוויים. סוג הציוויים האחד הוא אלו המובנים לאדם ונקראים 'משפטים', הסוג הקיצוני לעומת זאת הוא 'חוקים', הם הציוויים שטעמם לא נתפרש לנו, ולא ניתנו להבנתנו.

אם נשאל את עצמנו, מה מבין הסוגים האמורים הוא החידוש העיקרי של התורה? בפשטות, החידוש של התורה הוא דווקא סוג ה'חוקים', הציוויים שטעמם לא נתפרש לנו. ניתן להבין זאת גם ממאמר חכמינו ז"ל בקשר ל'משפטים': "אילו לא ניתנה התורה, היינו לומדים צניעות מחתול וגזל מנמלה".

לאור האמור, תמוה מאוד: מדוע לאחר הפרשה שבה קראנו על קבלת התורה בהר סיני, אנו מיד ניגשים לקרוא פרשה שלמה שהכותרת שלה וכל תוכנה הוא משפטים, מצוות שקיומם מובן בשכל אנוש? לכאורה היה מתאים יותר שנעסוק באותם הציוויים שהם עיקר החידוש של התורה?

נושא זה נידון בהרחבה בתורת החסידות, שמאירה את הנושא באור נפלא: נתאר לעצמנו פועל שעל כל צעד שואל את הבוס שלו מה ואיך לעשות. ברור לכולנו שפועל כזה אינו יותר מאשר 'רובוט', מקבל פקודות ומבצע. הוא עצמו נשאר מחוץ לתמונה, הוא איננו מחובר לתפקיד שלו. השכל, הרגש ושאר הכוחות שלו, אינם מחוברים לעבודה. הוא בסך הכל מבצע פקודות. מה שנקרא 'מחתים כרטיס'.

האדם הרי מכיל בתוכו מערכת שלמה של כוחות, שבכללותם הם כוחות השכל והרגשות. כאשר אדם קולט ומבין רעיון כל שהוא, הרעיון חודר בכוחות הרגש שלו וממלא את כל מציאותו. ובעצם, האדם נברא באופן שכל דבר מתאחד עם האדם - דווקא על ידי שהוא ניתן להבנה בשכל האדם.

כך בעצם רצה ה' שיהיה גם ביחס לתורה: היחס לתורה אמנם צריך להיות מבוסס על האמונה בה', נותן התורה. שהרי בעצם, התורה היא חכמתו של ה', וחכמתו היא גבוהה מהבנת והשגת האדם. לפי זה, גם קיום המצוות צריך להיות בעיקר מפני שכך הוא רצון ה', גם לולא ההיגיון שבכך.

אך יחד עם זאת, ישנו עניין נוסף, חשוב לא פחות: שהתורה והמצות יחדרו באדם בכל כוחותיו. היחס לתורה ולמצוות יהיה לא רק באופן של אמונה, אלא באופן שכל כוחות האדם - שכלו ורגשותיו, חדורים בתורה ובמצוות.

באחד מפסוקי שירת הים נאמר כך: "זה א-לי ואנווהו, א-לוהי אבי וארוממנהו". רבי ישעיה הלוי הורוביץ, הידוע בכינויו 'השל"ה', מסביר את הפסוק כך: כאשר הקשר שלי עם ה' הוא בבחינת "א-לוהי אבי", זאת אומרת – קשר של אמונה בלבד, שכך חונכתי וגדלתי וכך אני מאמין – אזי הקשר מוביל להרגשה של "וארוממנהו", שאני קטן והוא גבוה ונבדל ממני לאין ערוך. אך כאשר הקשר הוא בבחינת "זה א-לי", דהיינו קשר שאני יצרתי, קשר שנובע מכל כוחותיי, השכל והרגש וכו' – אזי "ואנווהו", מלשון "אני והוא", שאני וה' מתגלים כמציאות אחת, בלתי נפרדת כלל.

זאת אומרת, שיש מעלה עצומה בכך שקיום המצוות והקשר של יהודי עם ה' בכלל נעשה לא רק מתוך אמונה בלבד, שבמידה מסוימת נשארת 'מקיפה' סביב האדם וכוחות הבנתו ורגשותיו הפרטיים, אלא כאשר בנוסף לכך הקשר חודר גם לרובד ההבנה וההשגה של האדם, שאז מתגלה שהוא וה' מהווים למעשה מציאות אחת ממש.

ובעצם, זה היה החידוש של מתן תורה. חז"ל מסבירים שבמתן תורה חיבר ה' את העולמות העליונים והרוחניים, עם העלומות התחתונים, הגשמיים. ה' רצה שהרוחני והעליון, יחדורוימלא את הגשמי והתחתון. ובענייננו, שהתורה הקדושה והמצוות יובנו לאדם וכך יחדרו את כל מציאותו. דווקא בדרך הזו יכול היהודי להגיע למצב השלם, בו ההתקשרות שלו לה', והקיום של המצוות, נעשית באופן שהוא חדור בזה ואיננו דבר נפרד מכך; אדרבה, זה ממלא את כל ישותו, כל כוחותיו – שכל, רגשות ומעשים, ללא יוצא מן הכלל.

לפיכך מובן היטב מדוע מיד לאחר הקריאה על המעמד האלוקי של מתן תורה, אנו ניגשים לקרוא דווקא על מצוות מסוג משפטים.

שבת שלום

מוקדש לעילוי נשמת הנרי זילברמן - חיים בן אברהם ז״ל, ליום השנה לפטירתו