השבת היא יום מנוחה. איך אפשר להיות במנוחה אם אנחנו טרודים נון-סטופ מהחיים?
אלי כבר לא היה מסוגל לשאת את המצב, היחסים בינו לבין אשתו רק הולכים ומתדרדרים. הוא הרגיש שהוא חייב לגשת לייעוץ.
"כבוד הרב", פתח אלי כשהדמעות מאיימות לפרוץ מעיניו. "מצב הזוגיות ביני לבין אשתי הולך ומתדרדר, איבדנו כל רגש. המצב על הפנים".
הרב הקשיב לאלי בקשב רב, והציע לו: "אלי, הקפידו על סעודת שבת בביתכם, זה ישפר את המצב והחיות תשוב לזוגיות שלכם".
אלי התאכזב. "אין עצות חדשניות יותר? מה סעודת שבת כבר יכולה להועיל?"
לאחר כמה שבועות נפגשו השניים ברחוב והרב התעניין במצבו של אלי. "הו, ברוך ה' מצוין", ענה אלי, "פנינו ליועץ זוגי מקצועי בתשלום. הוא יעץ לנו לשבת יחד פעם בשבוע לארוחה חגיגית בבית. אנחנו פורשים מפה לבנה ומדליקים נר, שותים קצת יין ואוכלים סעודה טובה. אין מה לומר, זה עובד מצוין!"...
*
לכולנו יש ערגה ליום השבת. כל אחד ברמת שמירת השבת שלו, מחכה לשבת. איפה שהוא כולנו מזדהים עם השיר מהגן: "אז למה לא כל יום שבת"...
בתחילת הפרשה, פרשת ויקהל, אנו קוראים על כך שמשה רבינו מקהיל את כל עם ישראל ומצוה אותם על שמירת השבת: "ששת ימים תיעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש, שבת שבתון לה'".
אבל למה מדברים כאן שוב על שבת? לא דיברנו על זה כבר בעשרת הדברות? הרבי מליובאוויטש מבאר שהאזכור על יום השבת בפרשתנו נועד להורות לנו את הדרך הנכונה להגיע לשבת אמיתית, למנוחה אמיתית.
בואו נדבר 'פתוח': אנחנו רוצים שתהיה שלנו מנוחה ביום השבת. אבל איך זה אפשרי, כאשר במשך שישה ימים הראש שלנו עסוק בעבודה? איזה סיכוי יש שכאשר תגיע השבת אנו נהיה במנוחה? אם אדם מונח עם ראשו וליבו לגמרי בעבודה ובטרדות החיים, הרי שגם כאשר תיכנס השבת הוא ימשיך לחשוב עליהם?
בטח שמעתם על התופעה המעניינת שאנשים מרגישים את הרטט של הפלאפון גם כאשר הוא אינו בכיסם... נהיינו כל כך מחוברים לסמארטפון, עד שהוא הפך להיות חלק מאתנו, כך שגם ביום השבת אנו מדמיינים אותו רוטט בכיסנו. אז על איזו מנוחה מדובר?
על זה באה התורה ואומרת ליהודי: "ששת ימים תֵּיעשה מלאכה". שימו לב, לא כתוב "תַּעשה" בלשון ציווי, המורה שעליך לעשות עבודה, אלא "תיעשה", כאילו העבודה נעשית מאליה. מה הפירוש? מה, לא צריך ללכת לעבוד?! צריך לעבוד, רק שהפסוק מלמד אותנו איך לעבוד.
בראש בריא, העבודה מהוה לא יותר מאשר אמצעי לגדל משפחה שמחה ובריאה. אבל לפעמים אנחנו מגיעים למצב בו העבודה תופסת וממלאת את כל הראש והלב שלנו. תארו לעצמכם מישהו שמריץ עסק חדש, הרי מטבע הדברים הוא 'נשאב' לעסק עם כל המציאות שלו.
אדם כזה, הרי גם כאשר הוא מסיים לעבוד, המחשבות על העבודה מלוות אותו. זה הופך להיות הרבה יותר מעבודה. זה כבר החיים שלו. הוא שוכח מה העיקר ומה הטפל, ואת העבודה, שהיא בעצם רק אמצעי, הוא הפך למרכז חייו.
אז אם בימי השבוע בהם אתה עוסק במלאכה, העשייה שלך היא באופן של 'תעשה', זאת אומרת באופן שאתה מונח בכל ראשך וליבך עמוק בתוך העבודה, אז באמת קשה מאוד שתהיה לך שבת מנוחה אמיתית.
לעומת זאת, אדם שחי בראש בריא, נותן לעבודה את המקום הראוי לה. ברור לו שאת מרכז כוחותיו הוא מפנה לדברים הערכיים שבחייו. אצלו העבודה היא לא באופן של "תעשה", עם כל המציאות שלו, אלא "תיעשה", היא כאילו נעשית מאליה, כי במובן מסוים הוא לא 'נמצא' בעבודה.
אפילו אם אני מריץ עכשיו עסק חדש, אני צריך להרגיש במידה מסוימת כפועל בלבד, פועל של ה'. הוא הזן ומפרנס, ואני רק צריך לעשות את מה שצריך, בכדי שתהיה עבודה. מה עם הראש והלב? הם שקועים במה שבאמת חשוב בחיים: בקשר שלי עם ה', בחיי הנשמה שלי, בחיי המשפחה שלי.
ואז בדרך ממילא באה השבת האמתית. כי בכדי לטעום מהשבת האידיאלית, אנו צריכים להתנתק ברמה מסוימת מהעולם הזה - גם בימי השבוע.
לכן גם הפסוק מכנה כאן את השבת בשם "שבת שבתון". כי אם כל השבוע הקשר שלי עם העולם הזה הוא בצורה בריאה, כזה שאני לא שוקע לתוכו בכל מציאותי, אז גם בימי החול אני חווה מעין שבת. כך שהשבת עצמה משודרגת אצלי למקום גבוה יותר: "שבת שבתון".
שבת שלום
לזכות הרב החסיד שלום דובער בן שרה לבריאות הנכונה, נחת מכל יוצאי-חלציו והצלחה רבה בכל
